מרבית יהודי לטביה, מתוך כאלף ששרדו במחנות הריכוז הגרמניים, סירבו לחזור ללטביה הסובייטית; רובם הגיעו למחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה ועלו לישראל. לאחר המלחמה בלטביה עצמה נותרו רק כ- 150 יהודים. אך בשנים שלאחר מכן רוב היהודים שהתפנו לעורף של ברה"מ חזרו ללטביה. כמו כן הגיעו ללטביה גם יהודים שעברו מאזורים אחרים של ברה"מ ואשר התיישבו בעיקר לריגה.
בשנים 1945 – 1946 פעל בלטביה ארגון "הבריחה", שהבריח יהודים מברה"מ לארץ ישראל, אך באמצע שנת 1946 הארגון חוסל על ידי ה- NKVD.
על פי מפקד האוכלוסין הראשון שלאחר המלחמה, שנערך בשנת 1959, חיו בלטביה 36,592 יהודים, או 1.75% מהאוכלוסייה, כאשר 30,267 מהם התגוררו בריגה. מתוכם רק כ -1,000 היו ילידי לטביה, והשאר ילידי אזורים אחרים בברה"מ. כ -48% מהיהודים הגדירו ת היידיש כשפת האם שלהם, כ-50% – רוסית ורק מאות בודדות – לטבית.
יהדות לטביה, שספגה בדרכה המיוחדת השפעות תרבותיות של גרמניה ורוסיה ומסורות של יהדות ליטווקית, ניסתה לשקם את עצמה בשנים שלאחר המלחמה. בגירוש לסיביר של שנת 1949, נאסרו גם יהודים רבים בעוון פעילות ציונית. הפולחן הדתי היה אסור ורק מעטים פקדו את בית הכנסת היחיד שנותר בעיר ריגה, הפייטב שול. בית הכנסת היה מנוטר ומפוקח על ידי השלטון הסובייטי. היהדות נשמרה בסתר בדירות הקומונליות (חדר למשפחה בתוך דירה משותפת).
לאחר מות סטאלין (מרץ 1953)، חלה התעוררות מסויימת בחיים היהודיים הקהילתיים. בריגה נוסדה מקהלה יהודית שבמשך כשנתיים, הופיעה בלטביה ובליטא הסובייטיות עם תוכנית שכללה שירים ביידיש! במקביל, קמה להקה של ריקודי פולקלור יהודי בליטא. שתי הלהקות היו הבסיס ליצירת להקת "אנחנו כאן" בישראל. לראשונה אחרי המלחמה…הלהקות היהודיות הוגדרו כלהקת פולקלור של חובבים וכך "חמקו" מהצנזורה הסובייטית.
בשנת 1948, ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים על ברית המועצות. במסגרת זאת, התאפשר לישראלים לבקר בלטביה ואכן היו שניצלו אפשרות זאת לבקר את בני משפחותיהם שנותרו שם. מי שביקש לעלות הסתכן בכך שבקשתו תסורב והוא ישאר ללא מקורות מחיה ומגורים. למרות זאת, עד יוני 1967 וניתוק היחסים, היה גם טיפטוף של עולים מלטביה לישראל. לאחר מכן, העליה נפסקה לחלוטין.
מאמצע שנות השישים לטביה הפכה לאחד ממרכזי ההתעוררות הלאומית של יהודי ברית המועצות. צעירי ריגה נהרו למופעים של אמנים מישראל וזכורה במיוחד הופעתה של גאולה גיל, יחד עם יגאל חרד וג'וקי ארקין שהתקיימה באולם "ארנה ריגה". בעקבות המופע, היו שנאסרו ותושאלו שמרתפי הקגב בריגה.. הזהות היהודית של יהודי ריגה הצעירים, באה לידי ביטוי גם בשמירת הזכרון – ניכוי וגידור בורות ההריגה ברומבולה וביקרניקי והמאבק על הקמת מצבה ברומבולה. המאבק נשא פרי כאשר בשנת 1964, הוקמה המצבה. להסרת הלוט, הוזמנו הדיפלומטים הישראליים שישבו במוסקבה.
חברי החוגים הציונים של ריגה החלו ללמוד עברית בסתר, לתרגם את ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס" ולהפיצו, ברחבי ברית המועצות, יחד עם ספרות ציונית מתורגמת לרוסית שהודפסה במחבוא, תוך סיכון אישי, חברי החוגים הציוניים הכינו את עצמם לעליה לישראל אך שערי ברית המועצות היו נעולים. בדצמבר 1969, בחג החנוכה, לראשונה הושר בריגה השיר "כחול ולבן" שהפך להמנון הלא רישמי של המאבק של יהדות ברית המועצות לעליה לישראל. השיר הוברח לישראל ובוצע על ידי זמירה חן.
ב-15 ביוני 1970, נעשה ניסיון להימלט במטוס לשבדיה כדי לעורר את דעת הקהל הבינלאומית לכך שיהודי ברית המועצות כלואים מאחורי מסך הברזל ואינם יכולים לעלות לישראל ("מבצע חתונה"). מתוך כ – 20 משתתפים, 12 היו יהודים לטביים. הם הורשעו במשפט לנינגרד הראשון וריצו עונשי מאסר. גם במעגל הרחב, כל מי שנחשד כשותף סוד, נשפט ונכלא. במרץ 1971, אירגנה קבוצת פעילים מריגה שביתת רעב השביתה בחדר קבלה של הסובייט העליון במוסקבה. זה היה ציון דרך מרכזי במאבק של יהודי ברית המועצות בכלל ושל יהדות לטביה בפרט למען חופש העלייה. בשנות ה- 70-80 ובשנים שלאחר מכן עלו לישראל אלפי יהודים לטביים.
על פי מפקד האוכלוסין של 1979, התגוררו בלטביה 28,300 יהודים. בשנת 1970 פורסמו בריגה שני גיליונות ראשונים של כתב העת המחתרתי "עיתון" בשפה רוסית. בין השנים 1979 ל -1985 פורסמו כ -10 גיליונות של כתב העת המחתרתי היהודי "חיים" וארבעה גיליונות החוברת המשפטית "דין ומציעות".
בין השנים 1975 – 1987 התקיימו בריגה כנסים מחתרתיים בנושא מדעי היהדות, בהם נדונו סוגיות של היסטוריה, דת ותרבות היהודית. במחצית השנייה של שנות השמונים עם התפתחות תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה בברה"מ ובלטביה, החלה התעוררות גם של חיים יהודיים. ברפובליקות הבלטיות, שם התפתחו תהליכי הדמוקרטיזציה בקצב מהיר יותר, קהילות יהודיות ופעילות תרבותית היהודית התעוררו מהר יותר מאשר ביתר חלקים של ברה"מ .לפיכך, בשנת 1988 בריגה נרשמה באופן רשמי האגודה הלטבית לתרבות יהודית. מאז מארס 1989 התפרסם בריגה "עלון התרבות היהודית", כתב עת ספרותי וחברתי-פוליטי של האגודה הזו. במאי 1989 התקיים בריגה מפגש נציגים של 50 ארגונים יהודיים מ-34 ערים של ברה"מ. כתב העת "מבשר התרבות היהודית" הוכרז כביטאון של התנועה היהודית בלתי תלויה.
בשנת 1989 נפתח בריגה בית הספר היהודי הראשון בברה"מ, ומאז 1993 הוא מפרסם ירחון בעברית "תחיה". מ- 1989 פועל בלטביה ארגון של אסירי גטו לשעבר, הוקמה להקת פולקלור יהודי "כינור", נפתחו סניפים של ארגוני בית"ר ומכבי. בסוף שנות השמונים – תחילת שנות התשעים התחדשה המסגרת הארגונית של הקהילות היהודיות: בשנת 1989 – בריגה ובליפאיה, ב-1992 – בדאוגאוופילס. מספר יהודים מילאו בסוף שנות ה-80 – תחילת שנות ה-90 תפקיד חשוב בפעילות לשיקום המדינה הלטבית העצמאית.
פריחת החיים היהודיים בלטביה התרחשה על רקע של ירידה חדה בהיקף האוכלוסייה היהודית, כתוצאה העלייה לישראל ומהגירה נרחבת לארה"ב, לגרמניה, לקנדה ולמדינות אחרות וכן מתהליך ההתבוללות. כך, בשנת 1989 התגוררו בלטביה 22,900 יהודים, מתוכם 18,800 התגוררו בריגה. על פי מפקד האוכלוסיין הלטבית בשנת 2000 חיו במדינה כ-10,000 יהודים. בסוף שנות התשעים – תחילת שנות האלפיים פעלו בלטביה 2 בתי ספר יהודיים וגני ילדים בריגה ודאווגבפילס. נציגויות הג'וינט והסוכנות היהודית הפועלות בלטביה ממלאות תפקיד חשוב במתן סיוע לנזקקים, ובפיתוח החינוך היהודי,.
מ- 1995 מדי שנתיים מתקיים בריגה כנס מדעי בינלאומי "יהודים בעולם משתנה", המוקדש לסוגיות בתחום היסטוריה, פילוסופיה ותרבות יהודית, בעיקר במדינות הבלטיות. החל משנת 1998 פועל באוניברסיטת לטביה מרכז לחקר מדעי היהדות, המייסד והיו"ר שלו הוא פרופ' פרבר, שהוא גם משנת 1993 עומד בראש מועדון אנשי מדע "שמיר" ע"ש מ. דובין. בשנים 1990-2003 נציג תנועת חב"ד נ. ברקן (1923–2003) שימש כרב הראשי של לטביה וריגה. ב- 2003 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות בלטביה (היו"ר א. סוכרנקו). מתפרסמים ספרים בנושאי יהדות ושואה ובהם ההרצאות מתוך הכנסים "יהודים בעולם המשתנה".
בשנת 2020 מנתה האוכלוסייה היהודית של לטביה כ -6.5 אלף איש, או 0.3% מהאוכלוסייה.
__
רקע תמונת רקע עליונה: Nataly Kouskova
נכתב על ידי: אריה צנציפר