במלחמת העולם הראשונה, ניטשו על אדמת לטביה קרבות עזים בין הצבא הרוסי לבין הצבא הגרמני. כשהם נסוגים מקורלנד מפני הצבא הגרמני, גירשו הכוחות הרוסיים כ- 75% מאוכלוסייתה היהודית בתואנה של סכנה לשיתוף פעולה יהודי גרמני. היהודים גורשו למחוזות הפנימיים של רוסיה (בעיקר לדרום רוסיה, אזור חרסון / אוקראינה של היום).
במהלך מלחמת העצמאות של לטביה, יהודים רבים השתתפו בקרבות לצד הלטבים ואף זכו לעיטורי הצטיינות בקרב מטעם המדינה החדשה שבה קיוו לבנות את עתידם. רבים גם נפלו בקרבות על עצמאות לטביה. בבית הקברות היהודי שמרלי שבריגה, הוקמה מצבת זיכרון לזכר הנופלים היהודיים.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ועם כינונה של מדינת לטביה העצמאית, חזרו רבים מהיהודים הגולים ללטביה. האוכלוסייה היהודית גדלה גם בגלל הגירת יהודים מאזורים שונים ברוסיה שברחו מאזורי הקרבות ומהקומוניסטים. בשנת 1920 היוו היהודים כ- 80 אלף נפש ובתחילת 1930 – האוכלוסיה היהודית גדלה לכ- 95 אלף איש. על פי מפקד האוכלוסין בשנת 1935, התגוררו בלטביה 93,479 יהודים (4.8% מכלל האוכלוסייה), מהם 43,672 בריגה.
בשנים 1935 – 1925 כ- 6.2 אלף יהודים היגרו מלטביה, מתוכם למעלה מ -4.5 אלף איש – לארץ ישראל המנדטורית. הרשויות המקומיות ונציגי התנועה הציונית הושיטו סיוע גם לחלוצים שעזבו את ברית המועצות דרך ערי נמל בלטביה. הקהילות הגדולות ביותר בלטביה באותה תקופה היו הקהילות בריגה (כ- 44 אלף איש – 11.3% מכלל אוכלוסיית העיר), דאוגאבפילס (מעל 11 אלף איש – 25%) וליפאיה (7.3 אלף – 13%). יהודים תרמו תרומה משמעותית לשיקום כלכלת לטביה שנהרסה במלחמת העולם הראשונה, ותרמו לחידוש יצוא העץ (שהיה מרוכז כמעט כולו בידי היהודים) ופשתן, לפיתוח מפעלים לעיבוד עץ, ומפעלי מזון, טבק, טקסטיל, עור, הנעלה ותעשיות אחרות, ועל ידי ארגון יבוא מוצרי נפט ופחם ללטביה. בבעלות היהודים היו הבנקים הגדולים במדינה (בשנת 1924 היו שישה בנקים שהוקמו על ידי יהודים ובבעלותם כ- 60% מכלל ההון הבנקאי בלטביה). באמצעות הקשרים הבינלאומיים, הבטיחו בנקאים יהודים הזרמת השקעות הון (בעיקר של יהודים) לכלכלת לטביה מארה"ב, גרמניה, בריטניה, שוודיה וארצות אחרות.
יהודים היו שותפים פעילים בהקמת המדינה הלטבית ובפיתוחה. כך, המשפטן פאול מינץ, שהיה מבקר המדינה הראשון של לטביה ומנסח הקודקס המשפטי הפלילי של לטביה. אחיו, פרופסור ולדימיר מינץ, עמד בראש בית החולים "ביקור חולים" שהיה המתקדם לזמנו בריגה ואשר העניק שרותים רפואיים לכלל האוכלוסיה. התעשיינים היהודים אליהו פרומצ'נקו אליהו קופילוב ודוד מושביץ (מושיוב) שייסדו את מפעל השוקולד LAIMA ועוד.
בבשנים אלה, המפלגות הפוליטיות היהודיות החשובות ביותר בלטביה בתקופה זו היו הציונים הכלליים, הרוויזיוניסטים (תנועת בית"ר נוסדה בלטביה בדצמבר 1923), מזרחי, צעירי ציון, הדמוקרטים הלאומיים, הבוּנד, אגודת ישראל. מפלגות יהודיות היו מיוצגות במועצה הלאומית (1918–1920), באסיפה המכוננת (1920–1922) ובפרלמנטים (סיים) שפעלו בלטביה. בסיים הלטבי כיהנו צירים יהודים, שהבולטים שבהם היו מתתיהו לזרסון מצעירי ציון, הרב מרדכי נורוק ואחיו מהמזרחי ומרדכי דובין איש אגודת ישראל.
בשנת 1919 קיבלו יהודים, כמו גם המיעוטים הלאומיים האחרים, אוטונומיה תרבותית. המחלקה היהודית במשרד החינוך ניהלה רשת רחבה של בתי ספר בעברית וביידיש. מרבית בתי הספר ביידיש פעלו תחת ניהול ארגון בתי הספר היהודיים המרכזי, המאגד מורים ליידיש, ובתי הספר בעברית הופעלו על ידי ארגון "המורה" המאגד את המורים הציוניים. בשנת הלימודים 1928-29 למדו ב- 85 בתי ספר יסודיים יהודיים יותר מ -10,300 ילדים ולימדו בהם 599 מורים. היו גם ארבעה בתי ספר מקצועיים (300 תלמידים ו- 37 מורים). נערכו קורסים לגננות יהודיות, פעלו מכללות עממיות, בתי ספר ערב לנוער העובד, תיאטרון יידיש (מאז 1927) ומועדוני חינוך. העיתונות יהודית, המגוונת באוריינטציה פוליטית, יצאה לאור בעיקר בריגה, אך גם בערי שדה. יהודים לקחו חלק פעיל גם בעיתונים בשפה הרוסית.
ארגונים ציוניים הפעילו מוסדות נוער וספורט שונים בהתאם להשתייכות מפלגתית: בית"ר, גורדוניה, שהתפצלה בשנת 1930 מהסניף הרוסי של "השומר הצעיר", ארגון צופי-חלוצי נצ"ח (נוער צופי חלוצי), הֶחלוץ, חשמונאי, גליל, הֶחבר, השחר, וֶטולִיָה, הרצליה, צופים, מכבי, הכוח ואחרים.
בתחילת המאה העשרים מרבית חברי התנועה הציוני בלטביה היו תומכי הציונות הדתית; מנהיגיהם המוכרים היו הרב א.י. קוק (שהתגורר בלטביה בשנים 1895-1904) ואחד ממנהיגי מזרחי, הרב מ. נוּרוֹק, לימים חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית וחבר הכנסת.
גם לקבוצות ציוניות סוציאליסטיות הייתה מהשפעה מסוימת. הראשונה שבהן קמה בשנת 1897 בריגה. בשנת 1901 בדווינסק (כיום דוגאוופילס) נוסד סניף של צעירי ציון; מאוחר יותר הפכה העיר גם למרכז חשוב של פעילות עבור פועלי ציון . עם נפילת האימפריה הרוסית (מרץ 1917) ובמיוחד עם הקמת הרפובליקה העצמאית של לטביה (נובמבר 1918) נכנסה התנועה הציונית במדינה לתקופת התפתחות מהירה והפכה במהרה לכוח החברתי-פוליטי המוביל בקרב יהדי לטביה. לתנועות נצ"ח (בשנת 1932, המונה 1800 איש ב -29 ערים ועיירות לטביה) ובית"ר היו חוות חקלאיות להכשרה לחקלאות בארץ ישראל: הספינה, בבעלות בית"ר, הכשירה צעירים המתכוננים לאחר העלייה לארץ לעסוק בפעילות ימית (חלקם עברו הכשרה מאוחר יותר בבית הספר הימי בצ'יוויטבקיה שבאיטליה). הארגון לבריאות היהודים – OZE, כמו גם קופות החולים שהוקמו על ידי יהודים, עסקו בפעילות נרחבת למען הבריאות של יהודים (במיוחד ילדים). סיוע כספי ניתן על ידי קופות הלוואות היהודיות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919–1941) עלו 4547 יהודי לטביה לארץ ישראל; הם השתתפו בהקמת מספר קיבוצים ומפעלים תעשייתיים. בשנות העשרים רבים מציוני רוסיה יצאו לארץ ישראל דרך נמלי בלטביה בעזרת הרשויות המקומיות ונציגי התנועה הציונית בלטביה. בשנת 1933 הגיע מספר אוהדי ציון (ששילמו את דמי החבר) ל- 22,536; 19,474 מהם השתתפו בבחירת שמונה נציגים לקונגרס הציוני ה-18. עם זאת, עם הקמת משטר אוטוריטרי במדינה במאי 1934 (תפיסת שלטון יחיד על ידי קארליס אולמניס), הוגבלה פעילות הארגונים הציוניים באופן משמעותי והייתה תחת פיקוח הדוק של שלטונות. למעשה, הפעילות הציונית ירדה למחתרת או למאין מחתרת, ורבים מהציונים עזבו את לטביה.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה (1939) חיו בלטביה כ-95 אלף יהודים. לאחר כיבוש לטביה על ידי הצבא הסובייטי ושילובה בברה"מ (יולי 1940), חוסלו שרידי האוטונומיה היהודית התרבותית. ארגונים יהודיים נסגרו. השלטונות הסובייטים שוללו כל ביטוי של דתיות. יהודים ספגו גם הפסדים כלכליים משמעותיים – מפעלים פרטיים הולאמו. העברית והספרות בשפה זו הוצאו מחוץ לחוק, ספרים בעברית הוצאו מהספריות. במקום עברית עברו בבתי ספר היהודיים ללמד ביידיש; העיתון הממשלתי "קאמף" ודו-שבועון "אויפבוי" פורסמו ביידיש אך התיאטרון ביידיש המשיך לפעול.
ב- 14 ביוני 1941 ביצעו השלטונות גירוש רחב היקף, והגלו 14,476 תושבים מלטביה, בהם 1771 יהודים לאזורים מרוחקים בברית המועצות, בעיקר למחנות העבודה ול-"מקומות יישוב המיוחדים" בסיביר. בארכיונים ישנם מסמכים לפיהם היוו יהודים 12.4% מכלל המגורשים – הרבה יותר מחלקם באוכלוסיית המדינה (5%). בין המגורשים, מלבד מבעלי הון לשעבר, היו חברי ארגונים ציוניים וארגונים לא-קומוניסטיים אחרים, מנהיגים דתיים ואנשי עסקים. כמחצית מהאסירים במחנות מתו מרעב, מחלות ועבודות פרך.
נכתב על ידי: אריה צנציפר