לטביה המודרנית – יישות פוליטית חדשה יחסית – הוקמה בשנת 1918 כתוצאה מקריסת האימפריה הרוסית לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית שבאה בעקבותיה. לטביה מחולקת לשלושה מחוזות: קורזמה (קורלנד), ווידזמה (ליפלנד) ולטגאלה. כל שלושת האזורים האתנו-גיאוגרפיים הללו התפתחו מבחינה היסטורית במשך מאות השנים כמעט ללא קשר זה לזה, דבר שהשפיע גם על הקהילות היהודיות באזורים אלה.
בשנת 1201, המסדר הגרמני, "אחוות החרב הליבונית" יוצא למסע צלב הידוע בשם "מסע הצלב הליבוני" בשטחים הידועים כיום כלטביה ודרום אסטוניה. המטרה היתה לכבוש שטחים אלה, לנצר את האוכלוסיה המקומית ולהפיץ את התרבות והציביליזציה הגרמנית. בהיבט הכלכלי, המטרה היתה להשתלט על אדמות חקלאיות מניבות וכן על דרכי הסחר. המסדר, בראשות הבישופ אלברכט, מגיע לריגה ומכריז עליה כעל עיר גרמנית. בסדרת קרבות המסדר מצליח לכבוש שטחים נרחבים עד אשר בשנת 1235 הוא ניגף בפני הצבא הליטאי (הפגאני) בקרב סאולה (שאוליי / ליטא), מאבד רבים מאנשיו ומכוחו ובשנת 1237 נטמע במסדר הגרמני הטבטוני הגדול מצפון פולין. כתוצאה מכיבושים אלה נוצרה מדינת המסדר הליבוֹני.
בצו משנת 1306 נאסר על יהודים להתיישב בשטחי מדינת המסדר. יחד עם זאת, המצבות ממאה ה -14 שנמצאו בסמוך לעיר יֶלְגַבה (מיטאוּ), וכן רישום 1536 של סוחר בריגה אודות רכישה ומכירה של בדים ובגדים ל"יעקב היהודי" מעידים, כי לא תמיד הגזירה הזאת נשמרה בקפדנות. … המסדר הליבוֹני התקיים עד שנת 1561.
עד לסיפוחה של שטחה של לטביה לרוסיה במאה ה – 18, האיסור הזה והצעדים הנובעים מכך הפכו למושא המאבק שניהלו הרשויות המרכזיות והאצולה במידת הצלחה משתנה כנגד הכנסייה ותושבים עירוניים מקומיים (אליטה גרמנית עירונית) הן בדוכסות קורלנד, שנוצרה לאחר קריסת המסדר הליבוני (1561), והן בליבוניה כולה והעיר המרכזית שלה ריגה.
בדוכסות קורלנד, שהפכה בשנת 1561 לבת-חסות של ממלכת פולין, הגילדות של הסוחרים ושל האומנים הגרמניים השיגו את הכללת האסור על היהודים "לסחור בליבוניה ולגביית מיסים וחובות" בהסכם כניעת המסדר הליבוני. למרות התנגדות הכנסייה, הסוחרים ובעלי המלאכה, עקפו הדוכסים של קורלנד תקופה ארוכה את הגזירה משנת 1306 ואת ההתחייבות משנת 1561, ואפשרו ליהודים לחיות במדינה כ"זרים". יהודים הגיע לקורלנד בהזמנת השליט המקומי, הדוכס של קורלנד, כדי לפתח את השירותים ואת המסחר המקומי.
בשנת 1710, לראשונה בתולדות קורלנד, הותרה פתיחת בית קברות יהודי. עד לאותה עת נאלצו היהודים, לקבור את מתיהם בפולין. בשנת 1730 במיטאו (ילגבה דהיום) קמה חברה קדישא הראשונה; מאותה שנה, החלו היהודים לנהל פנקס קהילתי.
עם חלוקת פולין השלישית, ב- 16 במרץ 1795 סופחה הדוכסות לרוסיה תחת השם מחוז (גוברניה) קורלנד. על פי מפקד האוכלוסין שנערך במחוז קורלנד בשנת 1797, חיו כאן כ-4600 גברים יהודים, מתוכם כ-900 התגוררו בארבע הערים גדולות (מיטאו-ילגבה, הַזֶנְפוֹט-איזפוטה, גולדינגן-קולדיגה ויעקובשטאדט-יקבפילס) והשאר – בעיירות ובכפרים. עיסוקם העיקרי של יהודי קורלנד בתקופה זו היה סחר, זיקוק כהל, השכרת מסבאות, עבודות מלאכה, רוכלות.
על פי החוק משנת 1799 יהודי מחוז קורלנד קיבלו זכויות אזרחות חלקיות, כגון: הזכות לתושבות (כפוף לחידוש אישור התושבות מידי שנה), זכות לעיסוק במסחר ובמלאכה (עם תשלום מיסים כפול מאלה ששילמו הנוצרים), הזכות להצטרפות לגילדות של סוחרים, זכות להתארגנות קהילתית (לעניני דת בלבד) – כולל הקמת בתי כנסת ורכישת קרקעות למטרה זו ועבור בתי קברות יהודיים, הקמת בתי מטבחיים (לשחיטה כשרה), וכן גם הזכות להשתתף בבחירות עירוניות.
בדומה ליהודי גרמניה, יהודי קורלנד (וריגה), פיתחו ניב גרמני-יהודי מיוחד להם והשתמשו בו בחיי ביום-יון. הם ראו בעצמם "יהודי המערב" / ווסט-יודן.
האזכור הראשון של שהותם של יהודים בריגה הוא מתייחס לשנת 1536, אז דרשו תושבי העיר מהשלטונות לא להתיר ליהודים להכנס לעיר. בשנת 1561 הוטל איסור על ביקור יהודים לצורכי הסחר, אולם למרות האיסורים, יהודים המשיכו להגיע לריגה, והם הורשו, לאחר תשלום מס מיוחד, להתגורר באופן זמני בעיר המוקפת חומה, לנהל סחר קמעונאי במהלך ירידים ולקנות מוצרים מיצור מקומי לצורכי היצוא מריגה. משנת 1638 יהודים שהגיעו לריגה נאלצו לשהות ב"חצר יהודית" מיוחדת, מחוץ לעיר והיו נתונים לפיקוח ורישום של שהייתם שם.
בשנת 1700, במהלך "המלחמות הצפוניות" בין רוסיה לשבדיה, נשרפה החצר היהודית הממוקמת בפרברי העיר, והיהודים הורשו להתגורר בריגה עצמה, בתוככי העיר המוקפת חומה. אך בשנת 1709 שוב פורסם האיסור על מגוריהם בריגה, וכולם עזבו אותה.
לאחר כיבוש ריגה על ידי הרוסים (1710), שמרו התושבים המקומיים (האליטה העירונית הגרמנית) על כל הפריבילגיות הקודמות, כולל האיסור על כניסת יהודים לעיר. עם הזמן הרשויות הרוסיות חדלו לציית לאיסורים אלה, והאוכלוסייה היהודית בריגה גדלה. בשנת 1725 הותר לפתוח בית קברות יהודי בריגה. בשנת 1785 קיבלו היהודים את אישור המגורים בעיירה שלוק (כיום סלוקה, חלק מהעיר יורמלה), משם הגיעו לסחור בריגה. בשנת 1792 הורשו היהודים לפתוח בית תפילה שני בריגה. בשנת 1811 התגוררו בריגה 736 יהודים. בשנת 1813 קיבלו יהודי העיירה שלוק את רשות המגורים בריגה, אך רק בפרבר מוסקבה (במזרח למרכז העיר). ליהודים המבקרים בעיר נפתחה חצר נוספת. בשנת 1822 הורשו היהודים לעסוק במלאכה. בשנת 1829 נוסדה אגודת "ביקור חולים". בשנת 1851 הורשו היהודים לבנות בית כנסת. במחצית השניה של המאה ה -19, הוסרו חומות העיר העתיקה והשטח העירוני של ריגה גדל. כך, בשנת 1857 – ניתנה ליהודים זכות מגורים ברחבי ריגה, בשנת 1858 – הזכות להחזיק בנדל"ן, הזכות להירשם לגילדות בעלי מלאכה וסוחרים, לעסוק בכל סוגי המסחר והתעשייה. בשנת 1869 חיו בריגה 5,254 יהודים, בשנת 1897 – 21,962 (7.9% מהאוכלוסייה), בשנת 1913 – 33,615 (6.5% מאוכלוסיית העיר).
עם הזמן התגבשה בקרב יהודי ריגה קבוצת סוחרים ובעלי חברות סחר עשירים. ייצוא הסחורות דרך נמל ריגה התבצע בעיקר על ידי חברות סחר יהודיות. הסחורה המיוצאת העיקרית הייתה עצים, תבואה, פשתן. בתחילת המאה ה -20 יצואני עץ יהודים בריגה הקימו איגוד של סוחרי עצים. עשרה בנקים בעיר היו בבעלות היהודית. נוצרה מערכת שלמה של מוסדות אשראי יהודיים הכוללת קופות אשראי הדדית, חברות חיסכון והלוואות ואחרות. בבעלות יהודים היו מנסרות רבות, מפעלי טבק, עיבוד עורות ותעשיות קלות אחרות, ורוב החנויות של הלבשה מוכנה. עיסוקם העיקרי של יהודי ריגה היו מלאכות יד שונות, בעיקר תפירת בגדים וייצור נעליים. בקרב יהודי ריגה היו מעט יחסית פועלים, אך הרבה רופאים, רופאי שיניים ורואי חשבון. בשנת 1912 בטכניון של ריגה למדו כ- 200 יהודים (11% מכלל הסטודנטים). בשנת 1871 נפתח בית הכנסת הגדול ברחוב Vokzalnaya שנקרא לימים "גוגול-שול", בשנת 1885 – בית הכנסת חסידי חב"ד, בשנת 1906 – בתי הכנסת הקוראליים, בהם היה אזור למקהלות (גברים) "פייטב-שול" ו"זיילן-שול" בחלקים מרכזיים של העיר. ילדים ממשפחת עם רקע דתי למדו בחדרים.
בסוף המאה ה -19 – תחילת המאה ה -20 פעלו בריגה מוסדות חינוך והשכלה יהודיים רבים. במסגרת הסניף המקומי של החברה להפצת חינוך בקרב יהודים ברוסיה בתחילת המאה ה -20 פעלו בית ספר למלאכה לבנים, בית ספר כללי לבנים, ספרייה וחדר קריאה ציבורי. חברת "עבריה" עסקה בחקר לימודי עברית. נפתחו גם כמה בתי ספר לבנים ולבנות וגימנסיה יהודית לבנים. פעלו מוסדות צדקה שונים, ביניהם החברה לטיפול בעניים, חברת "ידיד הילדים" ומחנה קיץ לתלמידים.
יהודי לטגאלה השתייכו ליהדות הליטווקית (ליטא-בלארוס), דוברת האידיש, ובקרבם הייתה השפעה רבה לתנועת חב"ד. בלטגאלה, שעם סיפוח רוסיה השתייכה תחילה למחוז פסקוב, ומשנת 1802 – למחוז ויטבסק מצבם של יהודים עד 1778 נקבע על פי צו של המלכה קתרינה השנייה, שהוצא עם סיפוחם של שטחים פולניים בשנת 1772. יהודי לטגאלה, היו חלק מיהודי "תחום המושב" של הקיסרות הרוסית.
על פי מפקד האוכלוסין משנת 1847, היו בלטגאלה כ-11 אלף יהודים; בשנת 1897 – 64.2 אלף, וערב מלחמת העולם הראשונה – כ-80 אלף. בשנת 1925 – נספרו כ-32 אלף איש ומאז היתה הפחתה במספר היהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם כינונה של מדינת לטביה העצמאית, צעירים יהודים רבים עברו לערים הגדולות במדינה, חלק משמעותי התיישב בדרום רוסיה (ברית המועצות), לשם גורשו במהלך מלחמת העולם הראשונה. רב יהודי לטגאלה עסקו במלאכה וסוגים שונים של עבודת כפיים, בעיקר בתעשיית העץ. חלק קטן עסק במקצועות חופשיים.
וידזמה הוא האזור הגאוגרפי שנמצא מצפון לנהר הדאוגבה (DAUGAVA) החוצה את לטביה ועד לגבול עם אסטוניה כיום. חבל וידזמה הוא חלק מליבוניה ההסטורית שהשתרעה עד לנהר פארנו (PARNU) שנמצא באסטוניה, האזור כולו נכבש במאה ה – 13 על ידי הצלבנים הגרמנים מהמסדר הליבוני. לימים, האזור כונה "ליבוניה" או ליפלנד (ברוסית).
עד צירוף וידזמה לאימפריה הרוסית (1710), לא הותרה ישיבת יהודים בוידזמה. משבוטל האיסור יהודים החלו לנדוד מלטגלה, אזורי ליטא של היום ואף מרוסיה עצמה והחלו להתיישב בערי וידזמה – צסיס (Cesis), ואלמיירה ( Valmiera) ואחרות. היהודים עסקו במסחר ובמלאכה.
*******************************************************
האוכלוסייה היהודית במחוזות לטביה המשיכה לגדול, ולפי מפקד האוכלוסין הרשמי הראשון של האימפריה הרוסית, שבוצע בשנת 1897 היו היהודים קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר בערים דווינסק (כיום דאוגאבפילס), רז'יצה (רזקנה), ליוצין (לודזה), יעקובשטאט (יֵקאבפילס) ופרידריכשטאדט (יאוניֶלגבה). על פי אותו מפקד, מתוך אוכלוסיה של 1.93 מיליון תושבים, היוו לטבים בשטחה של לטביה 68.3% מכלל האוכלוסייה, רוסים – 12%, יהודים – 7.4%, גרמנים – 6.2% ופולנים – 3.4%.
נכתב על ידי: אריה צנציפר