יהודה-לייב גמזו (1869/1870–1941) היה סופר, משורר, מחזאי ומבקר ספרות שפעל בשפות עברית, יידיש ורוסית. הוא נולד בדינבורג (לטביה) ונפטר בסברדלובסק (כיום יקטרינבורג) בדצמבר 1941.
מרדכי-בער גמזו היה אביו של יהודה
להלן הרחבה על פועלו ודמותו כפי שעולה מהמקורות:
קריירה ספרותית ועיתונאית
גמזו היה דמות בולטת בעולם הספרות העברית והיידית של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20:
- פרסומים בעיתונות: הוא פרסם בקביעות מאמרים, שירים וביקורות בעיתונים העבריים המרכזיים של תקופתו, ביניהם "המלץ", "הצפירה" ו**"היום"**, וכן ב"יידישע פאלקס-ביבליאטק" של שלום עליכם.
- שמות עט: הוא נהג לחתום על יצירותיו בשמות עט ובכינויים כמו "יוד", "יובל", "י"ל" ו"דינבורג".
- מחזות ויצירות בולטות: בין יצירותיו הידועות ניתן למנות את הדרמות "אברבנאל" (ורשה 1894) ו**"עזרא ונחמיה"** (גרודנו 1898). הוא כתב גם ספר ברוסית על תולדות משפחת אחת, אך זה הוחרם על ידי הצנזורה הצארית בשל פרקים חריפים נגד האנטישמיות ברוסיה.
- סגנון ותכנים: יצירתו העברית התמקדה לרוב בנושאים מקראיים והיסטוריים, בעוד שיצירתו ביידיש שאבה את חומריה מהמציאות בת זמנו.
ביקורת ופולמוס
גמזו נודע כמבקר חריף שלא היסס להתעמת עם דמויות מרכזיות בעולם הספרות:
- פולמוס נגד "אחד העם": במאמרו הארוך "תשובה כהלכה" (1895), הוא יצא בביקורת נוקבת נגד זרם "אחד העם" והשקפותיו הספרותיות.
- ביקורת ספרותית: הוא עסק רבות בשאלת תפקידו של המבקר והתעמת עם מבקרים אחרים על גבי העיתונות (למשל במאמרו "משפט צדק"). במקורות מתואר גמזו כמי שמזכיר בכישרונו ובסגנונו את הסופר אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים).
פעילותו בברית המועצות
לאחר המהפכה ברוסיה, המשיך גמזו את פעילותו הספרותית והתרבותית:
- הוא היה פעיל בחרקוב והמשיך לכתוב בעברית גם תחת השלטון הסובייטי.
- סאטירה על המציאות הסובייטית: בעיזבונו נמצאה פארודיה בשם "צער בעלי חיים" (1938), אשר לעגה לסצנה הספרותית העברית-סובייטית המצומצמת של אותה עת.
- במקורות נשמר מכתב שכתב ביידיש (1935) לשלמה מיכאלס, בו הוא מביע דאגה עמוקה לגורל התרבות היהודית בברית המועצות ומבקר את איכות היצירה התיאטרונית באותה עת.
יצירה פואטית
המקורות כוללים מגוון משיריו המציגים את סגנונו המליצי והדרמטי:
- "הגיון" (1892): שיר העוסק ברוח הלאומית ובקימה מהחורבן.
- "ספרד" (1892): בלדה היסטורית על גירוש ספרד ועל הדמויות המרכזיות בו, דוגמת דון יצחק אברבנאל.
- "הזכרת נשמה" (1891): פואמה המוקדשת לזכר סופרי ישראל שנפטרו.
- "שיר למעלות" (1895).
גמזו תואר על ידי בני זמנו כסופר בעל "לב ערבי, חוסן כראי" ורוח קודש המפעמת בו, וכמי שידע לשלב בין מחקר היסטורי לכתיבה יצירתית.
P19-1f – About Gamzu Yehuda Leiib
Letter to rabby Zvi-Hirsh Lukavsky – P19-2f
Article "Tshuva k'halacha" in "Talpiyot" almanach – P19-3f
3 poems – P19-4f
"Shir l'maalot" (poem) – P19-5f
Article in newspaper "Hazfira" # 16 – P19-7f