ד"ר דוד שפירא היה רופא בדווינסק (כיום דאוגבפילס שבלטביה) והיה איש הגות וסופר. דמותו עולה מתוך חיבורו "עת לרחק מחבק", שנכתב בחודש תשרי התרנ"ג (1892), ומתוך שיר תהילה שהוקדש לבתו.
להלן פרטים נרחבים על דמותו והגותו כפי שהם משתקפים במקורות:
רקע מקצועי ומשפחתי
- רופא בדווינסק: ד"ר שפירא פעל כרופא חולים בעיר דווינסק. במאמרו הוא משלב לעיתים מושגים מעולם הרפואה והמדע כדי להסביר רעיונות פילוסופיים.
- בתו, שרה שפירא: בתו הייתה משוררת עבריה המכונה "בת השירה" ו"שרת בת ציון". היא התפרסמה בזכות שירה "ציון", ויהודה ליב גמזו הקדיש לה שיר שבח בו הוא מהלל את לבבה העברי ואת כישרונה השירי.
הגותו הפילוסופית והדתית
במאמרו "עת לרחק מחבק", ד"ר שפירא מציג עמדה שמרנית ומעמיקה ביחס ליהדות ולמודרנה:
- מהות היהדות כייחודית: שפירא טוען כי לא ניתן להגדיר את אמונת ישראל בכלים חיוביים או מדעיים רגילים, אלא רק בדרך השלילה. לשיטתו, היהדות היא עניין יחיד במינו בעולם שאין לו דמיון.
- יסוד האחדות: הוא רואה ביציאת מצרים את העמוד הגדול של היהדות, המניח יסוד לאחדות המין האנושי ולשיוויון בין בני האדם ("ואהבת לרעך כמוך").
- ביקורת על התלמוד והרמב"ם: הוא מציין כי ניסיונות של חכמים (כולל הרמב"ם) להכניס שיטה וסדר "יווני" לתלמוד לא צלחו באופן מלא, כיוון שהתלמוד במהותו הוא חסר שיטה וסדר חיצוניים, אך מלא חכמה והיגיון פנימי.
עמדותיו כלפי תנועות הזמן
- התנגדות לרפורמה: שפירא מבקר קשות את המתקנים (הרפורמים) בגרמניה, וטוען שהם אינם מתקנים את הדת אלא משנים אותה כדי להידמות לגויים. הוא רואה בהתמקדותם בתפילה בלבד (בדומה לנצרות) פגיעה במהות החיים היהודיים המקיפים את כל מעשי האדם.
- יחס לשפה העברית וללאומיות: למרות שכתב בעברית צחה, הוא הסתייג מהשימוש בעברית ("לשון הקודש") לצרכי חול, למדעים או לכתיבת רומנים ("ראמאנען"). הוא טען כי יש ללמוד מדעים בלשונות העמים ולא לנסות "לאנוס" את השפה העברית לצרכים אלו.
- ביקורת על העיתונות העברית: הוא מותח ביקורת חריפה על עורכי העיתונים העבריים בימיו, אותם הוא מאשים בחנופה לעשירים ובחוסר יושרה ציבורית.
לסיכום, ד"ר שפירא מצטייר כאינטלקטואל יהודי-ליטאי המשלב השכלה כללית (רפואה) עם דבקות עמוקה במסורת ובייחודיות של עם ישראל, תוך התנגדות לניסיונות המודרניזציה והחילון של השפה והתרבות העברית.
– P84-1f.pdf
– P84-2f.pdf