להלן סיכום על חייה ועל זיכרונותיה של גאולה חן (יפה), כפי שהם משתקפים בכתביה:
תחנות חייה ופעילותה
גאולה חן נולדה בשנת 1906 בעיירה איזפוטה (Aizpute) שבחבל קורלנד, לטביה, למשפחה ציונית ומסורתית. אביה, שהיה בעל בית מסחר לרפואות ("דרוגריה"), חילק את חייו בין עבודה לבין חזון "חובבי ציון" והכנה לעלייה לארץ ישראל. בילדותה ספגה גאולה תרבות רב-לשונית (לטבית, רוסית, גרמנית ואידיש) ולמדה עברית כבר מגיל צעיר.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה חוותה את הכיבוש הגרמני ואת המשמעת הקשוחה בבית הספר שתחת הנהלת קצין גרמני. לאחר המלחמה, עברה המשפחה לליבוי, שם למדה בגימנסיה העברית "תרבות". בשנת 1924 עברה לריגה ללמוד בסמינר למורים, שם נאלצה לשלב עבודה כמורה פרטית כדי לכלכל את עצמה בשל הידרדרות המצב הכלכלי של הוריה.
לאחר סיום לימודיה, החלה בקריירה חינוכית ענפה: היא הקימה בית ספר עברי וגן ילדים בעיירה וולק (Valka) שבגבול אסטוניה-לטביה, ובהמשך לימדה בליבוי ובריגה. בשנת 1934 נישאה לזלמן, ובאוגוסט 1935 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, שם שינתה את שמה מ"גאולה יפה" ל"גאולה חן". בשנת 1952, בעקבות הפילוג בקיבוץ, עברה לקיבוץ נצר סירני (אז נצר בוכנוולד), שם הקימה וניהלה את בית הספר הראשון, "בית השחר", בתוך מבנה קטן בפרדס.
הזיכרונות שחיברה
גאולה חן הותירה אחריה קובץ זיכרונות המשלב אוטוביוגרפיה אישית עם כרוניקה היסטורית של הקהילה היהודית וההתיישבות בארץ. הזיכרונות המרכזיים כוללים:
- פרקי זיכרונות 1906–1935: רצף כרונולוגי המתאר את חייה בלטביה עד העלייה [1–10].
- איזפוטה – עיירת הולדתי (1906–1914): תיאור מפורט של הווי העיירה, נופיה הציוריים (נחל הטברה והיער) והביטחון העצמי של הקהילה היהודית בה [10–15].
- הסנאי (1913): זיכרון ילדות על סנאים שחיו בחצר ביתם וסופם העצוב מידי שוטר מקומי [15–16].
- תאונת דרכים בסוס ועגלה (1924): סיפור על תאונה מסוכנת שעברה בדרכה מאחוזה כפרית חזרה לעיירה, ועל נס ההצלה [16–19].
- לבדי ברכבת הלילה (1934): תיאור נסיעה בודדת ומיוחדת בליל ה"סילבסטר" מליבוי לריגה כדי להגיע בזמן לעבודה בבית הספר [19–21].
- בית השחר (נכתב ביוני 1988): זיכרונות מהקמת מערכת החינוך בנצר סירני בין השנים 1952–1957. היא מתארת את הקסם של המבנה בפרדס, הקמת פינת החי והשתלבותם של ילדים עולים (בעיקר מהולנד) [21–25, 28].
- אדוני הארץ: זיכרון ביקורתי המתאר מקרה בו ילדי הקיבוץ גירשו באבנים ילדים מהמעברה הסמוכה שבאו להשתכשך בבריכה. בטקסט זה היא מבקרת את תחושת ההתנשאות של הוותיקים כלפי העולים החדשים.
בכתיבתה, גאולה מדגישה את הערכים החינוכיים שהנחו אותה: אהבת הטבע, שילוב עבודה ולימודים, ורגישות חברתית עמוקה לכאבם של העולים החדשים.
P179-1f – Memories
