מסמכים אלו מתעדים את קורותיה של משפחת גרבר בלטביה הסובייטית, תוך התמקדות במאמצים לשימור התרבות היהודית אל מול הממסד. הארכיון כולל תכתובות רשמיות המנסות לקדם הקמת תיאטרון ביידיש והפצת ספרות יהודית, לצד הודעות ממשלתיות על טיהור שמם (רביליטציה) של בני משפחה שנרדפו או נספו במאסר. בנוסף, האוסף מכיל פריטים מחיי היומיום כגון תוכניות קונצרטים, אירועי ספורט ותעודות הוקרה על פעילות קהילתית. עדות מרכזית ביידיש מפרטת את הקשיים הדתיים והחברתיים של היהודים תחת השלטון הסובייטי, כולל סוגיות של התבוללות והגבלות על חופש הביטוי. לסיכום, המקורות משקפים את המתח המתמיד בין הזהות הלאומית היהודית לבין המדיניות המגבילה של הרשויות בלטביה במחצית השנייה של המאה ה-20.
סולומון (שלמה) דוידוביץ' גרבר היה אביו של דוד גרבר, המרואיין המופיע במקורות. להלן פרטים עליו מתוך המסמכים:
- רקע ופעילות: שלמה גרבר התגורר עם בניו, יוסף ודוד, בריגה, לטביה, לפני מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה הייתה פעילה בתנועה הציונית בתקופה שבה לטביה הייתה מדינה עצמאית.
- גורלו בזמן המלחמה: בשנת 1941, עם פלישת הגרמנים, ברחה המשפחה לעומק רוסיה והגיעה לעיר אומסק שבסיביר.
- מעצר ומאסר: בשנת 1942 נעצרו שלמה ובנו יוסף על ידי השלטונות הסובייטיים בשל פעילותם הציונית בעבר בלטביה. שלמה נשפט ל-10 שנות מאסר.
- מותו: שלמה נפטר ב-14 ביוני 1943 במקום מאסרו בסיביר. על פי עדות בנו, הוא מת מרעב בגיל 60. בנו יוסף נפטר שבועיים אחריו, גם הוא בכלא.
- טיהור שמו (רהביליטציה): ב-24 בדצמבר 1965, החליט נשיאות בית המשפט המחוזי באומסק לבטל את פסק הדין נגדו מ-1943. נקבע כי לא היה במעשיו כל הרכב פשע, ושמו טוהר רשמית לאחר מותו.
מאמצים לשימור התרבות היהודית בלטביה תחת השלטו הסוביטי:
הקמת מסגרות תרבותיות והתמודדות עם צנזורה
בשנת 1957, לאחר מאמצים רבים ופנייה לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, הותר להקים מקהלה וחוג דרמה יהודיים בריגה. המקהלה פעלה כ-6 שנים והופיעה בלמעלה מ-30 קונצרטים, בעוד חוג הדרמה העלה 8 הצגות, כולל יצירות של שלום עליכם. עם זאת, הממסד הערים קשיים משמעותיים:
- הסוואת השם: נאסר על המקהלה להיקרא "המקהלה היהודית", והיא אולצה להשתמש בשמות כלליים כמו "מקהלת חובבים מעורבת".
- מכסות תוכן: התוכניות האמנותיות היו חייבות לכלול שירים ברוסית ובלטבית לצד השירים ביידיש, כדי למנוע "לאומנות יתרה".
- סגירה מנהלתית: הפעילות הופסקה בסופו של דבר בשיטה של "סגירה לשיפוצים" – המועדון שבו פעלו נסגר רשמית לצורך עבודות, אך לאחר מכן הועבר לארגון אחר והיהודים לא הורשו לשוב אליו.
המאבק על שפה, ספרות ועיתונות
הפעילים היהודים, ובראשם דוד גרבר, ניהלו תכתובות ענפות מול הדרגים הגבוהים ביותר כדי להבטיח נגישות לתרבות ביידיש:
- הדרישה לתיאטרון: בתגובה לפנייה להקמת תיאטרון יהודי קבוע, השיב סגן שר התרבות של לטביה ב-1958 כי מספר התיאטראות הקיים "מספיק ביחס לאוכלוסייה", ודחה את הבקשה.
- ספרים "כלואים": במכתב לשר וילהלם לאציס ב-1958, קבל גרבר על כך שאלפי ספרים ביידיש בספרייה הממלכתית אינם נגישים לציבור. הממסד השיב כי הספרים טרם קוטלגו בשל "חוסר מקום".
- חסימת עיתונות: הוטלו הגבלות קשות על הרשמה לעיתון היהודי שיצא בוורשה ("Tautas balss"), והתפוצה של העיתון הסובייטי היחיד ביידיש הייתה מזערית.
שימור הזיכרון הלאומי (רומבולה)
אחד המאבקים המשמעותיים ביותר היה סביב הנצחת נרצחי השואה ברומבולה. היהודים נאבקו להקים במקום מצבה שתכיר בזהות הקרבנות:
- הממסד התעקש על כיתוב ברוסית ובלטבית המנציח "קרבנות פאשיזם" באופן כללי.
- לאחר מאבק עיקש, הותר להוסיף כיתוב ביידיש, אך הממסד ניסה בכל דרך למנוע התקהלויות גדולות באתר.
הפעילים היהודים השתמשו בטיעונים סוציאליסטיים רשמיים – לפיהם המשטר אמור לתמוך בתרבות של כל הלאומים – כדי להביך את השלטונות ולדרוש זכויות תרבותיות בסיסיות.
– P18-1f.pdf
– P18-1-1f.jpg
– P18-10f.jpg
– P18-11f.jpg
– P18-12f.jpg
– P18-13f.jpg
– P18-14f.pdf
– P18-2f.jpg
– P18-3f.jpg
– P18-4f.jpg
– P18-5f.jpg
– P18-6f.jpg
– P18-7f.jpg
– P18-8f.jpg
– P18-9f.jpg