אוסף המקורות מציג את מורשתה האמנותית של אסתר לוריא לצד סקירת פועלם של אמנים ישראלים בולטים אחרים, כגון הפסל מארק שפס. המסמכים כוללים גלויות, רישומים ואיורים המנציחים נופים עירוניים בירושלים ובתל-אביב-יפו, המדגישים את זיקתה העמוקה של היוצרת למראות הארץ. בנוסף, המקורות חושפים תכתובות אישיות וביקורות אמנות בשפות שונות, המעידות על ההערכה הבינלאומית לה זכתה עבודתה. דרך קטעי העיתונות והמכתבים, מצטיירת דמותה של לוריא כיוצרת משמעותית שתיעדה ברגישות את חיי היומיום וההיסטוריה המקומית. לסיכום, החומרים מספקים מבט רחב על התפתחות האמנות הפלסטית בישראל ועל הקשר שבין האמן לסביבתו.
אסתר לוריא (1913–1998) הייתה ציירת ומעצבת במה ישראלית, שנודעה במיוחד בזכות תיעודה האמנותי יוצא הדופן של תקופת השואה בגטו קובנה ושל נופי ארץ ישראל, ובייחוד ירושלים.
שנים מוקדמות והשכלה
לוריא נולדה בליבאו שבלטביה למשפחה יהודית מסורתית. היא סיימה את לימודיה בגימנסיה העברית "עזרא" בריגה, שם כבר בלטו כישרונותיה האמנותיים תחת הדרכתו של אנדריי וספרמי. בראשית שנות ה-30 המשיכה את לימודיה בבלגיה, שם למדה דקורציה של תיאטרון במכון הממלכתי הגבוה לאמנויות דקורטיביות בבריסל, ובהמשך באקדמיה המלכותית לאמנויות היפות באנטוורפן.
תחילת דרכה בארץ ישראל
בשנת 1934 עלתה לוריא לארץ ישראל כדי להצטרף למשפחתה. היא השתלבה במהירות בחיי האמנות והתרבות:
- עיצוב במה: היא עיצבה תפאורות לתיאטראות "הקומדיה הארץ-ישראלית" ו"הבימה", כולל למחזה "הקיסר ג'ונס".
- הכרה אמנותית: בשנת 1938 זכתה בפרס דיזנגוף מטעם עיריית תל אביב על רישומיה. באותה שנה קיימה תערוכות יחיד בתל אביב, ירושלים וחיפה.
תקופת השואה ותיעוד הגטו
בשנת 1939 יצאה להשתלמות נוספת בבלגיה, ובדרכה חזרה ביקרה את אחותה בקובנה שבליטא, שם נלכדה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
- תיעוד בגטו קובנה: עם כליאת היהודים בגטו ב-1941, החלה לוריא לתעד את חיי היומיום, את הרחובות ואת הסבל האנושי ברישומים ובצבעי מים. היא תיארה את עבודתה זו כחובה מוסרית לדווח על האירועים.
- שימור היצירות: לפני חיסול הגטו ב-1944, הסתירה כ-200 מיצירותיה בתוך כדי חרס וקברה אותם באדמה. חלק מיצירות אלו ניצלו בעזרת אברהם תורי (גולוב), מזכיר "מועצת הזקנים", והובאו לישראל לאחר המלחמה.
- מחנות ריכוז: לוריא הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף ומשם למחנה עבודה במזרח גרמניה, שם שוחררה על ידי הצבא הסובייטי בינואר 1945.
חזרה לישראל וקריירה מאוחרת
לוריא שבה לארץ ישראל ביולי 1945. יצירותיה מהגטו זכו לתהודה רבה:
- בשנת 1946 זכתה בשנית בפרס דיזנגוף על רישומה "הבחורה עם הטלאי הצהוב".
- רישומיה שימשו כראיות במשפט אייכמן בשנת 1961.
- היא פרסמה מספר אלבומים המאגדים את עבודותיה, ביניהם "עדות חיה" (Living Witness) על גטו קובנה ואלבומים המוקדשים לנופי ירושלים ותל אביב.
לאחר המלחמה הקדישה חלק ניכר מיצירתה לציורי נוף, ובמיוחד של ירושלים, כביטוי לאהבתה העמוקה לעיר ולמדינה. היא הקימה משפחה עם ד"ר יוסף שפירא והיו להם שני ילדים, יהודית ושאול.
– P50-2f.jpg
– P50-3f.pdf
– P50-4f.pdf
– P50-5f.pdf
– P50-6f.jpg
– P50-7f.pdf
– P50-8f.pdf
– P50-9f.pdf
– P50-10f.pdf
– P50-11f.jpg
– P50-12f.pdf
– P50-13f.pdf
– P50-14f.pdf
– P50-15f.pdf
– P50-16f.pdf
– P50-17f.pdf
– P50-18f.pdf
– P50-19f.jpg
– P50-20f.jpg
– P50-21f.pdf
– P50-22f.pdf
– P50-23f.jpg
– P50-24f.pdf
– P50-25f.pdf
– P50-26f.pdf
– P50-27f.pdf
– P50-28f.pdf